תחת עינו // ספטמבר 2017
תיאטרון הבית מארח שבע עבודות - כולן על התפר בין הנוסטלגי לדיסטופי, בין הקולנוע לתיאטרון. כולן עונות יחדיו בצורה רחבה, שבורה, מורכבת ואישית על המציאות והמתחים שסביבנו. כולן בודקות ושוברות מדיומים, מתגעגעות ומנבאות, מזהירות ומנחמות.
לפניכם תגובות אישיות, מחוץ ליצירה של יוצרי החודש : מרינה בלטוב (כל דבר חי צריך), גיא בירן (ספר יהושע), עידו פדר (פסטיבל צוללן), נדב ברנע (PA'AM), אריאל בראון (אפס אומו מניאק), יערה ניראל ומעין ליברמן-שרון (פרקי גוף) וג׳ייסון דנינו הולט
ג׳ייסון דנינו הולט, מנהל אמנותי, תיאטרון הבית
״אני זקוקה לפרספקטיבה. מסגרת שתייצר עבורי אשליה של עומק - האופן בו צורות מתארגנות על פני השטח. פרספקטיבה היא הכרחית. בלעדיה הכל תחום בשני ממדים. בלעדיה הפנים מחוצות על הקיר, חזית שכולה פרטים, שכולה קלוז אפים קרובים מדי, שערות, הקפל בסדין, המולקולות של הפרצוף עצמו. העור שלך עצמו נהיה כמו מפה, דיאגרמת כלום שעליה איקסים וחצים שמצביעים לדרכים קטנטנות שמובילות לשום מקום. פרספקטיבה. בלעדיה זה פשוט לחיות ברגע. וזה לא איפה שאני רוצה להיות.״ מרגרט אטווד - סיפורה של שפחה
נגיד והעולם נשרף// האיש שבוהה בליקוי המאורות ללא משקפיים// ובז למדע בעודו ממליך את עצמו כשליט השמיים// לוחץ על הכפתור האדום
נגיד
וזה שורף הכל// העולם, בהתאמה, נשרף
נגיד// ולא נשאר כלום// הבניינים, הגשרים, המונומנטים// התפוררו// תחנות החשמל נדמו// המשאבים הטבעיים התרוקנו, התייבשו, התאדו, נשרפו גם הם// האינטרנט הוא בדיחה נוסטלגית// המוזיאון שווה ערך לתחנה המרכזית הישנה//
נשורת
נגיד והעולם איפס הגדרות מחדש// קודם ערכית// אח״כ מוסרית// ולבסוף פיזית// נגיד ושדות התעופה הם אגדה אורבנית// שהנותרים מגוללים באוזני ילדיהם// בוהים בשמיים שכוכביהם בוהקים באור כמעט מסנוור// פה טס מטוס, ממש באלו השמיים, ולקח אותנו לתרבויות אחרות// לשפות אחרות עם מאכלים וריחות וזיוני נעורים
נגיד
שכמו הולגרמת המטוס בעייני רוחו של הילד// ככה גם עולם התרבות ממציא את עצמו מחדש// בעולם שאחרי // מסביב למדורות// אנשים מדברים את הקולנוע שבעל פה// סרטי מופת סרטי או שטות זה לא משנה// מדיום שלם שהיה ואיננו// הם מתארים כל שוט, כל זוית צילום, כל הבעה של כל שחקן// את נעימת הסיום// את הפונט של הרולר
נגיד
ובלילה
כשהילדים ישנים// במקום שהם כמעט בטוחים שהיה פעם// נגיד// תל אביב// הם חושבים על האמנות של הרגע שלפני// מה היה שם
נגיד
על הבמה?
הייתה שם נבואה?
הייתה התנגדות כמיטב היכולת שבכל זאת נכשלה?// השתחוויה// קימה// נגיד// קמים בבוקר// בוהים ברקיע// עדיין כחול// מתוך האדמה היא בוקעת
עדיין כתומה// אלו עדיין אותם השמיים// אותה שמש// לצד רחש גחלים// סוף מדורה
גיא בירן, יוצר ״ספר יהושע״
המילים "עד היום הזה" חוזרות בספר יהושע יותר מכל ספר אחר בתנ"ך. מה היתה כוונת הסופר, שלא חשש מצנזורה, והציג את עם ישראל כשבט אכזרי כובש, שאמור לטהר את הארץ מיושביה? ולמה נכשלה כביכול התכנית האלוהית, ונשארו כאן מיעוטים? ומה זה אומר עלי, היום, בלי לתת לשיני הפוליטיקה לנגוס באף תשובה אפשרית?
התיאטרון אמור להיות מטולטל תמיד בין נוסטלגיה ודיסטופיה. אין ביניהן שום קו תפר, כמ שאין בין ההפכים המקבילים, המרכיבים נוסחה אחרת של דרמה, והם הטראומה והאוטופיה. שני זוגות הקטבים האלה מייצרים את המתח הנדרש בין עבר ועתיד, שאם אנחנו מספיק מדויקים, צנועים ומוכשרים, שולח אותנו שוב ושוב לעבר יצירת העכשיו - מהות התיאטרון ותכליתו. "תכלית" גם במובן של יעוד, וגם של סוף: שהייה ברגע הזה, חוויה ישירה של כאן ועכשיו, שהיא משאת נפשו של כל אדם באשר הוא, מבשרת על שחרור מכל זוגות ההפכים והקונפליקטים.
יש בספר יהושע עוצמה של אחדות העם, שלא נודעה כמוה. יש תודעת משימה מדהימה, שדורות אחרי דורות, בכמיהה אליה הישקו בדם את האדמה הקדושה שכבשו. ומול זה יש חוכמה נשית עתיקה, חוכמת האדמה העדה, מיוצגת בסיפור בדמות זונה, היא רחב המפורסמת, שיש לה קרדיט על הימצאותנו פה - עד היום הזה.
לקריאה על ההצגה ולרכישת כרטיסים
מרינה בלטוב, מנהלת אמנותית תיאטרון הבית
יוצרת ״כל דבר חי צריך״
...יש לי תחושה שמתישהו כבר חייתי. מתישהו כבר נשמתי, אכלתי, אהבתי, צחקתי ובכיתי... ובטח גם מתתי מתישהו... מוות אלים, כי איזה עוד מוות יכול להיות?.. שום דבר לא ישכנע אותי לוותר מרצוני על חיי.
יש לי תחושה שכבר אמרתי את זה... שכבר לחמתי את המלחמה הזאת.
יש לי תחושה שאני מאבדת את עצמי למה שכבר הייתי. ככל שהעבר הופך להיות יותר אקטואלי, כך אני נהיית פחות רלוונטית... אין לי צורה ואין לי מקום – נשארו רק הזכרונות. זכרונות על עתיד מזהיר. זכרונו
ת שאין בהם מקום לרוע שלי ואין בהם מנוס מטוב ליבי... מעניין אם אי פעם אצליח לברוח מהזכרונות שלי?
לקריאה על ההצגה ולרכישת כרטיסים
עידו פדר, מנהל אמנותי פסטיבל צוללן
ה-PrimiTVיות של המחול / עדו פדר, כוריאוגרף ומנהל אמנותי של פסטיבל צוללן
המחול, בשורשיו, הוא אירוע טקסי, אירוע טראנסי. המחול מעבד ומכונן את הגוף מחדש, עושה ממנו משהו שהוא יותר מסתם גוף, ומאפשר לגוף הזה לחצות לעבר משמעות וחוויה. זה יכול להיות מחול של שאמאן או צ׳יף שבגופו מעביר את קהלו אל הבגרות או ההיטהרות, או מחול של תלמיד ישיבה יהודי שמתנועע ובגופו מאפשר לתפילה להגיע השמיימה, או מחול הגופים שחוצים יום יום צ׳קפוינט בדרך לעבודה, או מחולו של רקדן שעל הבמה מאפשר לנו להרגיש ולהבין משהו. המחול תמיד מתייחס לקומפלקס ראשוני ותרבותי שכל אחד מאיתנו נושא ומבטא ביחסים עם גופו. הגוף מונח שם, אני מביט עליו, הוא שלי אבל זר לי. המחול הוא גם תמיד ביטוי של האובססיה לרצות יותר מהגוף הזה, להתגבר עליו, לחצות אותו, לעשות לו טרנספורמציה. ולבסוף, המחול הוא תמיד המו״מ האינסופי של הגוף עם החברה והתרבות והאופן שהמערך הסימבולי רשום בעקבותיו.
האיווי הנוסטלגי לעבר גוף אנושי טבעי ואמיתי אינה זרה למחול, כמו גם החרדה הדיסטופית שגוף זה יהפוך למכונה. הנוסטלגיה והדיסטופיה יופיעו במחול באופן שהגוף האנושי יכול להביע אותן. הן יהיו הספקטרום של הגוף-נפש שהוא המחול, שבתחומו הגוף היו היה פעם פרא אציל בטבע, והגוף יהיה יום אחד הכלום של סוף התרבות. הפרימיטיביות והקופיות שהוא היה, והמכונה המושלמת שהיא תכליתו.
אבל החומריות המיוחדת של המחול, זו שהיא הגוף האנושי עצמו, תמיד מופיעה עם כל הצרות הסימבוליות של העולם בהן גוף זה נטוע, והכלא הפרטי של הנפש שמכונן את הגוף כשלו. כלומר, אולי, המחול תמיד מופיע עם מטען עודף ו-primiTV ביחס לנוסטלגי והדיסטופי. מטבע לשון זה, שהמצאתי - primiTV - הוא תו של המחול והאופן שהוא יכול לבשר משהו על האופק הנוסטלגי-דיסטופי. המחול ישדר על מסך הטלוויזיה שהוא הגוף האנושי את אופק זה התרבותי, היסטורי, פסיכולוגי וחומרי. המחול מציג אותו, כך ברגע נתון, בגוף אחד, בהווה אחד. אבל גם טלוויזיה זו היא אובייקט שעד לא מכבר היה פאר הטכנולוגיה, אך כבר נראה אובייקט עילג ומגושם. המחול שהוא הו כה גופני, תמיד נותר ה-primi (הראשון והראשוני) של ה-TV - הדבר הראשון שישדר, וישדר את ההכי קרוב אלינו, את הנוכחות הכי פשוטה שלנו בעולם, אבל זו שרווייה הכי הכי במשמעות, זו שהיא קו הגבול בינינו ובין נפשנו, בינינינו ובין הממשות. נוכחות שהיא primiTVית.
הכוח הנבואי של המחול הוא גם ה-primiTVיות שלו. הנוכחות שמופיעה על פני המסך הראשון שאנו נתקלים בו במראה זו שאנו מתאווים אליה לעד בכוח הנרקיסיזם, והנוכחות האחרונה שאיתנו בנשימתנו האחרונה של גופנו הכמל. הנבואה של המחול היא אותה הוויה של גוף שהנוסטלגיה והדיסטופיה הן קצוותיה.
אם כן, המחול מטבע הדברים נטוע באיזו פרמיטיביות, אבל הוא עצמו primiTV. שכן, הוא תמיד גוף אנושי שתמיד כבר נטוע באיזה טקס מעבר, הוא תמיד מתנועע, בדרך אל... (המוות). אבל פרימטיביות זו היא primiTVיות, הרי היא חושפת בפנינו את כמיהתנו האינסופית לחזור אל הפרימטיבי, לפני שהפך primiTV, אך בו בזמן המחול חושף את החרדה האינסופית שעולמנו יחרב אם נאבד את מה שהגוף מראה לנו ונחזור בכפייה אל הפרימטיביות של מזמן מזמן. ואולי, בכלל הנוסטלגיה והדיסטופיה הן כבר מה-primiTVיות עצמה מציגה במחול הגוף האנושי - זיכרון וחרדה קולקטיביים שבלעדיהם נאבד, אך לבטח בעקבותיהם נאבד. נבואה שתגשים את עצמה, האלגוריתם האלוהי. ובכלל, אנו, דור האייפון, כבר לא יכול שלא לדמיין את גופנו שלא ממשיך לעבר המכונה, לאיזה רובוט סקסי. הרי גופנו כבר לא עוד גופנו, ואולי לכן בקרוב הדיסטופיה והנוסטלגיה יתפוגגו. מפני שנאבד לחלוטין את הprimi של ה-TV, נאבד את הזיכרון המשותף של הגוף. בעולם כזה, האם יהיה מחול? האם יהיה לנו לאן לעבור, לאן לחצות, האם נוכל להשתוקק לטראנס? או שמא זה יושלם? או שאולי מחול המכונות העתידי יקבע אופק נוסטלגי-דיסטופי חדש שה-primiTVיות של המחול היא לידתו?
לקריאה על הפסטיבל ולרכישת כרטיסים
נדב ברנע, יוצר PA'AM
"אני כנראה יכול / להבין רק דברים / שבתוך הזמן. אנשים, / למשל, או מחשבות, או צער / או שמחה, סוסים, כלבים, / מילים, אהבה. דברים / שמזדקנים, שמתחדשים, / שמשתנים. גם געגועי אֵלֶיךָ / כלואים בתוך הזמן. האֵבל / נעשֶה ותיק יותר / עם השנים, ויש ימים שהוא חדש, / טרי. / כך גם הזעם על כך מה שנגזל / ממךָ. אבל אתה / כבר לא. / עצמך כבר / לא. מחוץ / לזמן אתה. / איך להסביר / לך, הלוא גם ההסבר / דחוק בתוך הזמן. סיפֵּר / לי פעם איש מארץ / רחוקה, שבשפתו / אומרים על מי שמת / במלחמה, "נָפַל". / וכך אתה: מחוץ / לזמן נפלתָ, הזמן / שבו אני שוכן / חולף / על פניך: דמות / עומדת לבדה / על רציף / בלילה / ששחורו / דלף מתוכו / עד כלות. / אני רואה אותךָ / אבל איני נוגע. / אינני חש אותך / במחושי הזמן / שלי". (דויד גרוסמן, ״נופל מחוץ לזמן״)
חמקמקות הזיכרון וגעגוע - הנושא הזה מעסיק אותי יותר ויותר בשנים האחרונות ואני לא לגמרי מצליח לתפוס את העניין המדויק שלי, לתאר אותו במילים, מה בדיוק הדבר שמטריד אותי - היכן מתקיים מה שנמצא בראשי בלבד, אי שם מאחור, בתמונות מטושטשות שבאות והולכות...
לפני כשנתיים מצאתי את עצמי שואל אנשים על הזיכרונות שלהם ועל הגעגועים שלהם והבנתי שנולדת פה עבודה. התקשרתי לארבעה אנשים שהתשובות שלהם עניינו אותי במיוחד - ערן צור, דורון תבורי, אורה מאירסון ואלי אליהו - וביקשתי מהם להיפגש ולדבר איתי על האזורים האלו בחייהם; קיוויתי שדרכם אצליח לדבר על זיכרונותיי שלי או על געגועי שלי. תיארתי לעצמי שאפגוש בנוסטלגיה ובהתרפקות על העבר, שאשמע מהם למה פעם היה יותר טוב וכמה עם מתגעגעים למי שמת, אבל להפתעתי בשיחות האלו פגשתי בעיקר חשבון נפש.
גיליתי מהר מאוד שאני לא אספר את הסיפור שלי דרכם, אלא שאני נמצא בתוך תהליך דוקומנטרי ואני מחויב לספר את סיפורן של "הדמויות שלי".
העבודה שיצאה לבסוף, "PA'AM", היא אסופה של זיכרונות ילדות שאינם שלי, שהנחתי אחד לצד השני וניסיתי לספר עם אור ועם סאונד גם את מה שהרגשתי שמתקיים ביניהם.
אני מוזיקאי ומעצב תאורה, לא למדתי תאטרון ואני לא מגדיר את עצמי כיוצר תאטרון.
PA'AM היא עבודה לבמה. יש אור ויש חושך. יש טקסטים ויש סאונד. יש סטילס ויש וידאו.
חמישים דקות של שיטוט בין מה שישנו למה שאיננו - מה שהיה ואיננו עוד.
לקריאה על ההצגה ולרכישת כרטיסים
אפרת רובין, אוצרת "פרקי גוף"
כבר כמה חודשים אני אוספת טלוויזיות ישנות.
מסדרת אותן בערמה במרפסת ליד המטבח.
כל בוקר שאני מכינה קפה, אני מתבוננת בהן.
הן נראות כמו קופסאות ענקיות ומגושמות, חייזרים מהעבר.
למרות הגודל העצום, המסך כל כך קטן.
אני תוהה מה יש בתוכן.
מדמיינת אנשים קטנים ומאובקים, הכלואים בהן שנים.
מדליקה ויש רק רעש לבן.
ביום שאחרי בטח אצטרך להיפטר מהן.
לקריאה על המופע ולרכישת כרטיסים
אוסי ואלד, אוצרת ״פרקי גוף״
בעבודתי אני מפרקת ומרכיבה את אמצעי המבע שלי, פורסת מנעד של חיבורים ומשפטים אפשריים. זוהי פעולה שנידונה מראש לכישלון והיא מונעת מתוך געגוע לחווית הילדות החד פעמית של קיום בסימביוזה עם הזולת.
המחקר הזה הוא במובנים רבים מאד דידקטי, מה שמקנה לו מידה מסויימת של תיאטרליות ומלאכותיות. ומאידך הוא ריאליסטי מאד בשל הגודש וחוסר ההיררכיה.
הצופה עשוי לזהות מנגנונים, שאלות, וניסויים שערכתי אבל גם לארגן את אבני הבניין שאני פורסת בפניו כך שהוא ימצא בהן את עצמו ואולי באופן זה תיווצר לרגע אשליה של קרבה והזדהות.
לקריאה על המופע ולרכישת כרטיסים
יערה ניראל ומעין ליברמן-שרון על היצירה '' השוקה״, מתוך פרקי גוף
השוק הוא מקום אנושי. חושי. ריחות. צבעים. חום. קור. טעם. שקים כבדים. עגלות עם גלגלים שנתקעים. אנשים קשי יום קונים מאנשים קשי יום. יום יום. כמו שארית של עולם ישן בעולמנו שכבר עובר לקניות באינטרנט וארנקים דיגיטליים. צלילים של ערבוביה והמולה אנושית.
לפעמים זה מרגיש שבשוק הזמן כאילו קפא, ושההליכה בו היא כמו איזו מנהרת זמן. כאילו אם הכל ימחק לפתע, ולא יהיו מגדלי יוקרה ורשתות מזון וקניות באינטרנט, הדבר הראשון שיצוץ על עיי החורבות יהיה שוק, ולא שונה כל כך מהשוק כפי שהוא היום.
אולי השוק הוא תמצית האנושיות שלנו.
לקריאה על המופע ולרכישת כרטיסים
נגה גולן על היצירה "נאמן למקור", מתוף פרקי גוף
במקרה שלי, הנוסטלגיה היא חווית הילדות.
זמן של חיפוש וגילוי ראשוני, של סקרנות אינסופית.
כל הילדים אמנים אמר פיקאסו ולא הרחיק לכת.
בוחנים את העולם ומתרגמים אותו לכדי מילים ותנועות.
מייצרים אפשרויות חדשות ולא מתקבעים.
במקרה שלי, הדיסטופיה היא חווית הידיעה.
מחשבות וצורות מוכתבות ומועברות הלאה כאמיתות.
ידיעות מדומות של נכון ולא נכון ותבניות מגבילות.
"בילדותי נאלצתי לקטוע את לימודיי בשביל ללכת לבית הספר" אמר ג'ורג' ברנרד שו
וגם הוא לא הרחיק לכת.
לקריאה על המופע ולרכישת כרטיסים
אריאל בראון, יוצר ״אפס אומו מניאק״
לאינטרנט יש צדדים טובים וצדדים איומים, אין ספק.
אין לי מקינטוש, נכון.
אבל אם היה לי בטח הייתי משחק כל היום עם
הפוטובוט' ומנסה ללמוד פוטושופ.
אפילו כשהייתי בהודו היה לי ווי פי.
אני בג'ונגל באמצע שום מקום
האהאהאהא
כל כך מצחיק.
המחשבות שלי עשויות מקולנוע
אבל מה קורה בעיר של 30 מליון סינים?
רגע. בשביל מי טיפסתי את ההר הזה?
ראיתי דגי דרקון ותינוקות. אני נשבע!
בבקשה תאמינו לי!
יש כל כך הרבה ללמוד מהמזרח הרחוק.
כל כך הרבה ללמוד באופן כללי.
תתמקד במשהו אחד שאתה טוב בו .
שאני חוזר לארץ אני מתחיל לקחת את עצמי ברצינות.
פגשתי אתמול מישהו שמטייל כבר 50 שנה!!
איזו השראה. מדהים. לא ככה?
לילה טוב יומן יקר ונמשיך לדבר מחר.
